<h1>כל בו הלכ' דם ומליחה סימן ק"ג</h1>
<h2>דף עד:</h2>
דם השליל הנמצא במעי בהמה, כדם האברים, חוץ מדם הכנוס בתוך ליבו.
<h2>דף צג.</h2>
יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין משום דם, וצריך לנטלן, ואחר כך ימלח הבשר ויבשלנו. ואם חתכן ומלח, אין צריך לנטלן. ואם לצלי, אין צריך למולחן. ואלו הן, חוטי הלב, וחוטי היד פירוש הזרוע, וחוטי העוקץ, וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן, וכל חוטין דקין שבתוך (הלב) [חלב] הדקין המסובכין זה עם זה, וקרום של מח שבקדקוד, וקרום שעל הבצים, כל אלו אסורין (משם) [משום] דם. ואין מולחין הבשר, עד שיסירם או שיחתכם. ואם מלח, מסירן אחר שנמלחו. וקרום שעל המח של עוף או של בהמה, לפי שאינו מתפרק מן העצם כולו שלם, צריך לשבור ולחתוך עצם הגולגולת בכמה מקומות, כדי שיצא כל דם אותו הקרום בחיתוך ומליחה. וכתב בעל העתים ז"ל במוקרא הוא קרום של מח איכא תרי קרמי, וכנגדן נמי בבצים.
<h2>דף צג:</h2>
בשר שהאדים מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים, ונצרר הדם מחמת המכה באותו הבשר, וכן בשר הסמוך לבית השחיטה, צריך חתיכה ומליחה לפי שהדם מתכנס שם משאר מקומות, והוי כפירש. וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן, [צריך] לחתכן ולמלחן כדת. ומותר לבשלן בקדירה. ולצלי אין צריכין חתיכה, דנורא משאב שאיב. ויש כתבו דכל הני דבעי חתיכה ומליחה, צריך למיתן חתוכייהו לתתא בעדן מליחה, כי היכי דלידוב דמה שפיר. ביצי הזכרים שסרסו אותן ונשאר בפנים, אסור לאוכלן ממנהג שנהגו ישראל, מפני שנראה כאבר מן החי. וביצי הגדיים והטלאים והעגלים ודומיהן, עד ל' יום משנולדו, מותר לאוכלן בלא קליפה, ואין בהם משום דם, אבל מל' יום ואילך, אי אית בהו שורייקי סומקי, בעי קליפה.
ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן, פירוש כדי שיחרך שערו, אם תלה בית השחיטה למטה, מותר, שהדם יוצא ושותת. ואם היה בית השחיטה מן הצד, מוחו אסור, שהדם מתקבץ לתוכו, ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר. הניח חוטמו למטה, והניח בו גמי או קנה, כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר, ואם לאו מוחו אסור. והראב"ד ז"ל כתב שאף הבשר אסור. והרב בעל המנהל כתב בשם רבי יהודה דראש העוף שבישלו שלם, הכל כשר, אף המוח, לפי שהדם שבמוח יוצא דרך בית השחיטה, ודרך העצם שהוא רך, ודרך החוטם על ידי רוטב, ויש בו ששים. ואם נצלה הראש, מותר, דגומרי משאב שייבי דמא. ע"כ.
<h2>דף צו:</h2>
כתב ה"ר יצחק הדם אינו מפעפע למעלה. לפיכך חתיכה שמקצתה בתוך הציר. ומקצתה חוץ לציר, אין אסור אלא מה שבתוך הציר, והשאר מותר. ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן, אינו אוסר השאר, לפי שאין לאסור מטעם חתיכה נעשית נבילה, אלא היכא שעיקר האיסור יכול להתפשט.
<h2>דף קט.</h2>
הלב, בין לצלי בין לקדירה, קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו. ואם בישל הלב ולא קרעו, קורעו אחר בישולו ומותר. ואינו נאסר משום בליעת דם, דשאני לב דשיע. ואם לא קרעו, אם היה לב בהמה שיש בדמו כזית, חייב כרת, אבל לא בלב עוף, שאין בדמו כזית בתוך ליבו, שחייבין עליו כרת, אבל מכל מקום איסורא איכא, דקיימא לן בחצי שיעור אסור מן התורה. וכתב בעל התרומה ז"ל דלא (אמרי) [אמרינן] קורעו אחר בישולו ומותר, אלא בצלי, דכבולעו כך פולטו, אבל אם בישלו בקדירה בלא קריעה, שנשאר שם הדם שפלט, צריך ששים כשיעור הלב, ואם אין ס' כיוצא בו, אפילו הלב אסור. וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל.
ואם שכחו הלב בתוך העוף, וצלו אותו כולו שלם, דינו כמי שצלה הלב לבדו, ומותר העוף, ואף הלב אחר קריעה. ואם בישלוהו בקדירה, משערין אם יש ברוטב ובכל מה שבקדירה ס' כשיעור הלב, הכל מותר. ואם מילא חללו בבשר או בבצים, יש לחוש שכל אותו הדם נקלט באותו המילוי ונבלע בו, ואם יש בתבשיל הקדירה ס' כשיעור הלב, ראוי לאסור המילוי, והשאר מותר. ואם נתבשל העוף בטפלה שקורין פנאד"ה, אחר שאין שם מרק הרבה שיוליך הדם בכולה, ראוי לחוש שמא נבלע הדם במקומו, ואסור כל העוף עצמו.
והר"י כתב הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, אינו עובר עליו, ומוקמינן לה בלב עוף שאין בו כזית, אבל יש בו כזית חייב, ומשמע מתוך פירוש הקונטרס דאפילו בישלו. אך נראה דאחי קאי, דאילו מבושל, הא קיימא לן דאם בישלו אינו עובר וקורעו לאחר בישולו. נראה דוקא לאחר צלייתו, אבל בקדירה צריך ס'. ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב תלוי באחת מהן, יש לחוש שמא תשאר החתיכה לבדה עם הלב במעט רוטב, ותהא החתיכה נעשית נבילה מפני הלב התלוי, ואין בה ס', (ויפלו) [ויפלוט] ברוטב, ויאסור אחרת, ואותה אחרת תאסור אחרת. וביאר הר"ף כגון שמקצתו חוץ לרוטב. ע"כ. וכן נמי כשמשימין החתיכה בטפלה, ויש בו שומן, שמא נימוח השומן תחילה תחת החתיכה שהלב בה, ותהא נעשית נבילה, ואחר כך תחת הסמוכה לה, ויאסרנה, וכן כולן. והמחמיר תבא עליו ברכה, והמקל לא הפסיד, כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה. וביאר הר"ף דאינו ראוי להחמיר בזה. ועוד דאיסור הבלוע בחתיכה, אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב, על כן אותה חתיכה שנשארה עם הלב שמחובר בה, אסורה אם אין בה ס' מן הלב, ושאר החתיכות מותרות. וכן נהגו לענין כבד. עד כאן לשון הר"ף.
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד מהבהבין אותו באור, או משליכין לתוך החומץ, או לתוך מים רותחין, עד שיתלבן, ואחר כך מבשלין אותו, בין שיבשל אותו לבדו, בין שיבשל אותו עם בשר. וכן מנהג שאין מבשלין מוח של ראש, ולא קולין אותו, עד שמהבהבין אותו באור. בישל (הכבדה) [הכבד] בלתי הבהוב או חליטה בחומץ או ברותחין, (בקדרה) [הקדירה] כולה והכבד וכל מה שנתבשל עמו אסור. וכתב הראב"ד בתשובת שאלה דהיכא שמלחו הכבד שיעור מליחת הבשר, ושכח ולא צלאו, ובישלו בקדירה, שמותר הכל בדיעבד. וכן דעת רבינו תם ז"ל ובעל התרומה ז"ל. ואפשר לומר שדעת הר"מ במז"ל כן, שלא אסר הכל אם נמלח שיעור מליחה קודם שנתבשל, אבל בלתי מליחה נאסר הכל, אפילו ביותר מס', לפי שאי אפשר לעמוד על פליטת דם הכבד, שאולי פליט יותר משיעור גופו הרבה.
ועכשיו שאין אנו בקיאין בחליטה, המנהג שאין אנו אוכלין אותו בלתי הבהוב באור. ולפי דעת הר"ש ז"ל צריך קריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת, ואפילו לצלי. וכן דעת בעל התרומה ז"ל. אבל דעת הראב"ד ז"ל דלצלי לא בעי קריעה, אבל בעי מליחה יתירה, דכי איתמר שמעתא דצריך קריעה, לקדירה איתמר. ומותר לצלות הכבד עם הבשר בשפוד אחד, והוא שיהיה הבשר למעלה. ואין לחוש שיבלע הכבד מדם הבשר, דאיידי דנפישי ביה דמא, כל שעתא ושעתא פליט, ואף אחר שגמר הבשר פליטתו, ואיידי דטריד לפלוט לא בלע, ואם עבר וצלאו למעלה מהבשר, מותר. ורש"י ז"ל כתב שבשפודין שלנו שהם מושכבים על הגחלים, אסור לצלות בשר עם הכבד כלל, לפי שפעמים מגביה זנב השפוד ונמצא הכבד למעלה, אבל מכל מקום בדיעבד מותר.
כתב הרשב"א ז"ל הטחול יש בו דם, ודמו בלא תעשה כדם האברים, ולפיכך צריך מליחה. ולא אמרו בטחול שומנא בעלמא, אלא שלא להצריכו (חתוכה) [חתיכה] ומליחה ככבד, ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר אברים. ומראה אדמימות שבו לאחר המליחה, אינו מחמת דם, אלא מחמת טבעו ומראה שמנו ככה. ע"כ. הטחול מותר לבשלו אחר מליחה, אפילו עם הבשר, שאינו דם, אלא בשר הדומה לדם. וזה שנהגו הנשים לצלותו תחילה, אין זה כי אם לפי שאין דרך לאכלו רק במילוי הכרכשא, והוא קשה להתבשל, ואפשר שלא יתבשל יפה אם לא יצלהו תחילה.
ובעל העיטור ז"ל כתב כבד שנמצא בתרנגול, אם הוא צלי מותר, דהא כבדא עלוי בשרא שרי בדיעבד, דכבולעו כך פולטו, הכא נמי שרי בדיעבד. ואם בישלו בקדירה עם בשר, בין מחובר בין תלוש, משערין בס' בדם שיצא. ולב דינו (כבשר) [ככבד], בין לצלי בין לקדירה.
<h2>דף קיא:</h2>
וכתב ה"ר יצחק אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ואפילו צונן בעי הדחה. ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר, אסור לאכול בה רותח. פירוש אפילו תבשיל של בשר, מפני הדם הבלוע בה. והר"ף ביאר ואם תאמר היכי דמיא, אי בכלי שאינו מנוקב, אפילו הבשר שמלח בה מתסרא, ואם בכלי מנוקב, אמאי אסור לאכול בה רותח, הא (אמרי) [אמרינן] דמא משריק שריק, ואפילו מבשר לבשר. ויש לומר דלעולם בכלי מנוקב, ובקערה של חרש דלא שייך בה משרק שריק, וגרע טפי מלגבי בשרא. ותדע, דהא צונן בצונן לא בלע, וגבי כלי חרש (אמרין) [אמרינן] חזינן להו דמדייתי ובלעי דאסרי. פירוש דבלעי אפילו מצונן. עכ"ל.
סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה דבר רותח עד שיתלבן, או ישחזנו במשחזת, או ינעצנו עשרה פעמים בקרקע. ואם עבר וחתך בה רותח, מותר. וכן אינו חותך בה צנון ולא דברים חריפים לכתחילה. ואם הדיח הסכין או קנחו בכלי, מותר לחתוך צנון וכיוצא בו, אבל לא רותח. קערה של חרש שמלח בה בשר, פירוש ואפילו היתה נקובה, ואפילו היתה שועה באבר, אסור לאכול בה שום מאכל רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרשיה.
ואם עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב, אם לא שהה שם כשיעור מליחה, הבשר מותר, שעדיין הוא טרוד לפלוט ולא בלע, אבל הכלי אסור. ורבינו תם וה"ר שמואל מאיברא והר"ף וה"ר אברהם מפונטוזי"א ז"ל אוסרין הבשר. והביאו ראיות הרבה לדבריהם, שאפילו בשהיה מועטת, אסורה. ואם שהה שיעור מליחה, הבשר גם כן אסור, שחוזר ובולע. אך אם יש שם חתיכות הרבה, רואין מה שנשקע בדם בשולי הכלי, והוא אסור. אבל כל מה שלא נשקע שם ולא נגע, מותר.
כתב ה"ר יצחק ז"ל פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן, ולא נחתך ראשן, דהוי כנמלחו בכלי שאינו מנוקב, ואסור מה שבתוך הקליפה. וכן דעת בעל התרומה. מעשה אירע בבתו של רש"י, שמלחה בשר, ואחר ששהתה שיעור מליחה הניחתו בכלי שאינו מנוקב, והיה בו ריבוי ציר, והתירה רש"י, כי כבר תשש כוחו של מלח, ולא הוי עוד כרותח. ע"כ.
<h2>דף קיב.</h2>
והמלח שנמלח בו בשר במליחה ראשונה, או שנמלח בו בשר טמא, אסור למלוח בו בשר של היתר, או דבר של היתר, או לתיתה בקדירה. ולא אמרינן שכל מה שבלע המלח מן הדם או מן האיסור נשרף בתוך המלח, אבל נאמר שהאיסור בעין בתוך המלח, ואסור לאכלו ולמלוח בו דבר של היתר. וה"ר יצחק בעל המנהל כתב בשם הר"מ מלח שנשאר ממליחת בשר, מותר למלוח בשר אחר, אפילו יש כמה ימים שמלח ממנו, מה לי עתה מה לי לאחר זמן. ע"כ.
וכתב בעל התרומה שהגויים שמלחו בשר טמא ורחצו אותו המלח אחר כן, והטעו בו ישראל, ומלח בו בשר, או נתן ממנו בתבשיל, אין אותו המלח אסור בנותן טעם, שהרי המלח נותן טעם ביותר ממאה, ולא יהיה חמור אותו המלח יותר מאותו הדבר שהוא נאסר עליו, שהוא הנבילה או הטמאה. ולפיכך משערין בו בששים כשיעור אותו המלח, לפי שאי אפשר לעמוד על מה שנפלט ממנה. ועוד דאמרי בה חתיכה עצמה נעשית נבילה. אבל מכל מקום אין משערין בטעם המלח, שהוא יותר ויותר הרבה.
פת שחתך עליה בשר צלי, אף על פי שהאדימה הפת, מותרת לאכילה, שאינו אלא שמנונית אדומה, ומשום מראית העין אין בה.
אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל האדמימות שבו. וכיצד עושין, מניחין לתוך כלי מעט מלח, ואותו המלח ימשוך אליו כל הדם, וישאר השומן למעלה, ומניח הכלי עד שיצלה, ולוקח השמנונית שלמעלה, והמים שלמטה תחת השמנונית, אסורין. ואמרו הגאונים שצריך שלא יתן בו מלח הרבה, שלא ימשוך בחזקה ויערב השומן עם הדם. ולפיכך כתב בעל התרומה שימלח הבשר יפה כשיעור מליחה לקדירה, ומדיח וצולה, ומניח הכלי תחת הבשר לקבל מימיו.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו בכלי מנוקב, הדגים אסורין, מפני שהדגים רפין וגומרין לפלוט מהרה, ובולעין הדם היוצא מן העוף אחר פליטתן. ואין צריך לומר אם מלחן עם בשר בהמה וחיה.
ומותר למלוח פעמים רבות בכלי מנוקב, ואין חוששין לו שיפלוט בפעם שנית מה שבלע בראשונה, ויבלע זה הבשר או ישהה שם יותר משיעור מליחה, ובכל זמן שטריד לפלוט ציר לא יבלע דם. ועוד כי המלח מפלטת דם הבשר, אבל אינה מפלטת דם הבא מן (החוצ') [החוץ] לא מן הבשר ולא מן הכלי, כדאשכחן בדגים ועופות שמלחן זה עם זה, שהדגים אסורין ואין להם תקנה במליחה שנית. ויש ללמוד מזה שאם מלחו בשר או דגים בכלי אסור מגיעולי גויים, שאין הבשר או הדגים אסורין, לפי שאין המלח מפליט איסור הכלי, ואפילו הוא בין יומו. ואיסור הנמלח עם היתר, הרי הוא כרותח דצלי, וצריך קליפה לאותו היתר. ואם נכבשו בחומץ יחד, הרי הוא כמבושל והכל אסור. ובשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבילה אסורה, אף על פי שהיו בכלי מנוקב. ודג טהור עם דג טמא, ואפילו בכלי מנוקב, אסור, לפי שבולע מציר הטמא, וציר נוח לבלוע. אבל נמלח דג טהור בכלי שיש בו דג טמא תפל, ואפילו אינו מנוקב, מותר הטהור, שהרי אינו בולע כל כך, שיחזור ויפלוט כלום.
ומותר למלוח כמה חתיכות יחד בכלי מנוקב, ואפילו זו על גב זו, שכולן טרודות לפלוט ואינן בולעות. ואפילו נמלחו זו אחר זו, ושהה הרבה בין מליחה ראשונה לשניה, מותר, דאף על גב דגמרה קמייתא פליטת דם, טרידא (לבלוע) [לפלוט] ציר, ואפילו שהתה זמן מרובה שאין דבר זב ממנה, מותר, דאמרינן דמא משרק שריק, ולא מדמינן ליה לדגים ועופות, דשאני דגים דרפי קרמייהו טפי.
וכתב (הר"ז) [הר"ף] ומכל מקום המולח בכלי שאינו מנוקב, כל הבשר אסור, [אפילו] מה שחוץ לציר, ואפילו אין בה שומן. וכן עשה מעשה רבינו תם (בתרנגול אחד שנמלח) [בתרנגולת אחת שנמלחה] בכלי שאינו מנוקב, ואף על פי שלא שהתה שיעור מליחה, נאסרה כולה. ומיהו יש רוצין להתירה, על ידי שחותכין ומשליכים מה שבתוך הציר, כמו גבי חתיכה שנפלה מקצתה תוך הציר. אכן לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש, דלא דמי, דהתם מיירי שנמלחה תחילה החתיכה בכלי מנוקב כמשפט, דפלטה כל דמה, לכן כשנפלה מקצתה בציר, מה שחוץ לציר מותר, כיון דדם אינו מפעפע למעלה, אבל כשנמלחה תחילה בכלי שאינו מנוקב, אז ודאי דין הוא דמתסרא כולה, אף מה שחוץ לציר, ולא משום בליעת ציר שיצא ממנה, דלא בלע מה שהוא חוץ לציר כדפרי', דדם אינו מפעפע למעלה, אלא משום דם עצמו שלא יצא עדיין, (והוא) [והיא] מתסרא כולה, דאף בלא שהתה שם כדי מליחה, מכל מקום לא יצא ממנה כל דמה, כיון שאינו בכלי מנוקב. ואם תאמר ומה בכך אם לא יצא כל דמה, הא (אמרי) [אמרינן] דם אברים שלא פרש מותר, היינו דוקא כשלא פרש ממקומו, אבל הכא שפירש ממקומו על ידי המלח למקום אחר מהחתיכה, ולא יצא לחוץ, כי לא היה בכלי מנוקב, ולכך מתסרא כולה, כיון שיצא ממקום למקום בחתיכה עצמה, חשבינן ליה דם האברים שפרש, ואסור. עד כאן לשון (הרי"ף) [הר"ף]. וה"ר אברהם מפונטיז"א כתב טעם אחר, לפי שאין אנו בקיאין כמה שיעור שהיה בכלי שאינו מנוקב, אסרינן ליה מיד שהושמה בו. ע"כ. ודעת הרשב"א ז"ל שכל מה שנכנס בתוך הציר והדם שבתוך הכלי אסור והשאר מותר. והביא ראיות גדולות לדבריו.
והיכא דאשתהי שיעור מליחה בכלי מנוקב, ובתר מליחה בכלי שאינו מנוקב, דאשכח ביה צלולתא דדמא, לאו כלום הוא, ושומנא בעלמא הוא. כך כתב בעל העיטור ז"ל.
<h2>דף קיג.</h2>
אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן (מלחו) [מולחו] יפה ומדיחו יפה. כיצד הוא עושה, מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה, ומניחו במלח כדי הילוך מיל. ויש גאונים שכתבו שיעור מליחה כשיעור צליה. ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שיצאו מים זכים, ומשליכה לתוך מים רותחין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. והראב"ד כתב בהגהותיו על הרמב"ם לא שמענו זה ולא ראינו מימינו. וכל אדמימות שיצא ממנו אחר המליחה, אינו אלא חמר. וכל המחמיר יותר מכאן עליו להביא ראיה. ע"כ.
ובעל התרומה כתב שיש אוסרין למלוח על גב בשר שנמלח קודם לכן. ויש מתירין, אם לא שהה הראשון עד שגמר פליטתו מדם ומציר. ע"כ. והרשב"א כתב שאסור למלוח בשר עם בשר שכבר נמלח, אם שהה במלחו הראשון עד שיגמר פליטת כל צירו, שחוזר הוא ובולע מדם חתיכה שניה זו, כיון שאינו טרוד לפלוט אפילו ציר. וגדולה מזו שמעתי מרבותי, שאפילו בשר שנמלח לעצמו, אסור לשהותו במלחו לאחר גמר פליטת צירו, לפי שחוזר ובולע מלכלוכי הדם שעליו ושעל המלח. עבר ושהה, צריך קליפה, שאין הדם נכנס יותר מכדי קליפה. ומקובל אני מרבותי, שעד י"ב שעות בקרוב, בשר פולט ציר. ע"כ.
והרוצה לאכול בשר חי, מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, ואוכלו. וה"ר יצחק ז"ל כתב מותר אדם לאכול צלי וכן חי בלא מליחה, והני מילי לצלי, אבל לקדירה אסור בלא מליחה. ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשל בפרור, ונמלח הראש, והרגלים לא נמלחו, ושאלו אל רבי, ואמרו שאף קדירה אחת היתה מבשלת אצל הפרור מלאה בשר, והיה השמש מנער בכף אחת הפרור והקדירה. ואמר רבי אסור, ואף בשר הקדירה, שדם האברים (כבשר) [בבשר] הרגלים, מידי דהוה אבשר בעלמא. ולשער בכפות ששם, אי אפשר, שמאחר שדם בלוע בבשר, הוו להו לרגלים לכל חד וחד חתיכה דאיסורא, והלכתא הכל אסור.
וכתב הר"ף ז"ל כשצולין יונים וכיוצא בהן, שרגילין לטגנן במחבת אחר כן קודם שיצולו כל צרכן, וקורין לאותו טיגון ציב"י בלע"ז, אומר בשם הר"מ שצריך למלוח ולשהותו כדי מליחה לקדירה, לפי שרגילות לטגנן במחבת קודם גמר צלייתן. ע"כ. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ואחר המליחה בעי הדחה. ואם נתן בשר בקדירה בלא הדחה שאחרי המליחה, המלח אוסר את הקדירה עד ס' מן המלח, כאילו היה כולו דם, דקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה, גם בשאר איסורין, ודלא כפירוש רבינו אפרים שאמר שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה גם בשאר איסורין, אלא גבי בשר בחלב דוקא. ולפירושו אין צריך ס' רק מן הדם הבלוע במלח. ויש שהיו רוצין להחמיר ולאסור אפילו באלף, משום דלטעמא עביד, וליתא, דאין לאסור בדבר הבלוע מאיסור יותר מכח האיסור עצמו. ואם יש גוי או גויה משמשין בבית ישראל, ושמו (שבשר) [הבשר] בקדירה, ולא ידעינן אם הדיחוה אם לאו, נאמנים במסיחים לפי תומם. וכל שכן אם יודעים בטיב יהודים. ואם יש נער או נערה יודעין בטיב הדחה, או יוצא ונכנס, מותר, דמירתתי. ויש לנו עוד לומר דלנקיותא (קפידי) [קפדי]. ע"כ.
וה"ר שמואל ב"ר מרדכי כתב באיסור והיתר שלו, שכל זמן שהמלח על הבשר הלח, אינו אוסר, ואף על פי שנשתהה על הבשר יום או יומים או שבוע, לפי שהמלח כובש הבשר וממצה את דמו, וכשיכלה דמו, ממצה צירו וכל הלחו' עד שמייבש אוותו כעץ. וכל זמן שהבשר פולט, אינו בולע מן המלח שעליו, כי הוא מפליטו, ואיך יבלע ממנו, אבל אם ישהה על פניו עד שייבש, אז חוזר ובולע ממנו, ובעי קליפה. ע"כ. והר"מ ז"ל כתב בשר ששהתה ג' ימים מעת לעת שלא נמלחה, שוב אין דמה יוצא על ידי מלח, אלא על ידי בישול, כך נמצאת בתשובת הגאונים. אבל בצלי, אני אומר שהוא מותר, דדם האברים שלא פירש מותר. ואם יוצא על ידי האש, נורא שאיב ליה. ע"כ.
וכל בני מעים שהמאכל סובב בהן בחללן, אין מחזיקין בהן דם לאסור, אם לא נמלחו או נמלחו בכלי שאינו מנוקב.
ואין מולחין את הבשר אלא בכלי מנוקב, או במקום מדרון על גבי דף פשוטה. ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח הדק יהיה נבלע בבשר, ולא יוציא הדם. ומולחו והופכו וחוזר ומולחו. והרשב"א ז"ל כתב ונראה לי שאין צריך למלוח משני צדדין, אלא מצוה מן המובחר. ואם אי אפשר למלוח אלא מצד אחד, או שלא היה נוח לעשות כן, כמולח אווזין שלמים או תרנגולין, מותר. והדין נותן שלא תהא חתיכת בשר (דכה) [דקה] חמורה מחתיכת עבה טפח, שזו צריכה מליחה משני צדדין, אף על פי שאין בכל עביה כאצבע, וזו די לה במליחת ב' צדדין בלבד, אף על פי שיש בעוביה טפח, ודם שבאמצע החתיכה מי הוציאהו, ואין לדבר קיצבה. וצריך לנפץ המלח מעל הבשר, ואחר כך ידיחנו, או שישטפנו במים עד שלא יתננו בכלי של מים שהוא מדיח, שאם יניחנו עם מלחו בתוך המים, נמצאו המים שוברין כח הפליטה, ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו. ע"כ. וכל הדברים האלו לקדירה, אבל לצלי מולחו וצולהו מיד.
ומותר למלוח עופות ובשר בהמה. ואפילו גסה מותר למלוח יחד. ויש מחמירין ואוסרין למלוח לכתחילה עופות ובשר בהמה יחד. וכתב רבינו תם ז"ל שאם נמלח בשר על גבי בשר תפל, אפילו בכלי מנוקב, התפל אסור, שאינו טרוד לפלוט, ובעל התרומה כתב שיש לה תקנה במליחה יפה בפני עצמו, שהמלח מפליט כל מה שבלע, כשם שמפליט דם עצמו. וכן דעת הר"ז ז"ל. ויש חולקין על זה ואומרים שאין לסמוך שיוציא המלח הדם שבלע, ואף על פי שסומכין שיוציא דם עצמו, כי אם ישאר מדם עצמו כלום, אין לחוש לו, משום דהוי דם האברים דלא מיתסר, כי לא פריש, אבל מה שבלע מן החוץ שכבר פרש, ודאי אסור, ויש לחוש שמא לא יפליטנו המלח יפה, ומה שישאר ממנו ישאר באיסורו.
